זכותו של אדם לפעול מתוך הגנה עצמית מוכרת בחקיקה, ומבוטאת גם בכלל התלמודי המפורסם: "הבא להורגך השכם להורגו" (על פי התלמוד במסכת סנהדרין עב א, ומסכת יומא פה ב)
הגנה עצמית היא הפעלה של כוח על ידי האדם לשם הגנה על חייו.
בדיני נזיקין
מהווה זכות זו של הגנה כנגד טענת "תקיפה".
ישנם תנאים בחוק לשימוש בזכות זו, כמו:
נחיצות – נקיטה בפעולה שממזערת את הנזק של התוקף בהקשר העימות שביניהם,
סבירות – נקיטה בפעולת הגנה סבירה שאינה עולה על הנזק שצפה אותו המותקף,
מיידיות – מבחינת מסגרת הזמן פעולת ההגנה צריכה להתרחש בסמוך לפעולתו של התוקף, אך מצד שני אין המותקף צריך לחכות עד שיותקף בפועל כדי להתגונן.
כך למשל, הפעלתה של הזכות להגנה עצמית צריכה להיעשות במידה הנכונה. כאשר פורץ מהווה סכנה לחייו של אדם, רשאי האדם לנקוט צעדים של הגנה עצמית, אף אם אלה יסתיימו במותו של הפורץ.
אם הפורץ מהווה רק סכנה לרכוש, אין בכך הצדקה להריגתו, והריגה במקרה זה תיחשב לעבירה פלילית.
במישור הפלילי
ההגנה העצמית מהווה סייג לאחריות פלילית וכאשר היא תחול לא תוטל אחריות על הנאשם על אף שלכאורה ביצע פשע אלים. סייג זה הוא ירושת המשפט האנגלי במשפט הישראלי. הוא עוגן בתחילה בסעיף 18 לפקודת החוק הפלילי, 1936, ולאחר מכן בסעיף 22 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. בשנת 1994 תוקן חוק העונשין ונחקק סעיף 34י, לפיו "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין…".
בעקבות פרשת שי דרומי הורחב בשנת 2008 סייג ההגנה העצמית בחוק העונשין ועתה הוא קובע גם כי "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף מי שמתפרץ או נכנס לבית המגורים, בית העסק או המשק החקלאי המגודר, שלו או של זולתו, בכוונה לבצע עבירה…".
אמצעים נפוצים להגנה עצמית
תרסיסי גז מדמיע, שוקר חשמלי, אלה, סכין, או אקדח אישי. את חלקם ניתן לרכוש בתנאי שיש רישיון מתאים ואילו חלק אחר הם אמצעים בלתי חוקיים.
פותחו בנוסף מספר רב של טכניקות הגנה עצמית ללא נשק המבוססות על אמנויות הלחימה מהמזרח הרחוק וגם שיטות לחימה ישראליות ממשפחת קרב המגע.